המפלט

זה היה מזמן. כל כך מזמן שלחזור ולהיזכר בזה, יוצר תחושה מבהילה של צניחה לתוך חיים של מישהו אחר. הזכרון של העבר הרחוק הוא זכרון סטילס. תמונות קפואות שנשכחו בחלל הזמן ובנשיית השיכחה. אני, כלומר נערה אחת עם תלתלי ענק בגוון חום בוהק ששוב לעולם לא יהיו לי, נכנסת לפאב של ג'קי, מניחה מולו את תעודת הזהות שלי ואומרת בחיוך גדול, תן לי בירה בבקשה, עכשיו זה חוקי! ולא שלפני כן הוא לא נתן לי בירה כשביקשתי.

תמונה אחרת- אנחנו יושבים בשולחן הקבוע, חבורה של ילדים טובים בעיר התחתית שיכולה להיות רעה ואכזרית אבל אז זה כל האפשרויות הרעות היו כל כך רחוקות מאיתנו, הבאנו איתנו את הבועה המגוננת שלנו אל ג'קי שהיה האבא הצעיר מאד ללא ידיעתו של כולנו, והראש של אבא הלגמרי אמיתי שלי מציץ לרגע בפתח הפאב. מספיק זמן בשביל שאראה אותו. ונעלם. זו היתה התקופה של מאבקי הכוחות המפוארים ביני ובינו. הרבה מאד צילי הרים כהרים, הרבה מאד חרדה שלו שהתגלמה בבשר בצורה של איום משתק. ממרומי גילי והורותי אני מבינה היום שאף אחד משנינו לא העריך נכונה את כוחו העצום מול הצד השני. אני חושבת שלראות את הראש הדואג שלו מציץ שם, כאילו מרחף ונטול גוף, איפשר לי לראות אותו בפעם הראשונה (והאחרונה למשך עוד שנים רבות) כמי שהוא באמת היה- אבא מודאג ולא כובש אכזר וחסר גבולות.

התמונה השלישית היא מאוחרת בכמה שנים. סביב גיל 19, אנחנו מגיעים לפאב כי לשם הלכנו כל הזמן כדי לברוח מהבדידות המאיימת של גיל ההתבגרות, שהתרחש מהר מדי, כמעט במפגיע, על פני שנים ארוכות. הפעם אנחנו שם כי אח של אורי נהרג בתאונת דרכים ואין לנו מילים לעצמנו אז אנחנו הולכים לשתוק ביחד אצל ג'קי, ועל כיסא בפאב החשוך מוטל, שפוף, אדם גדול מימדים, כאילו מתכנס אל תוך בקבוק הבירה שלפניו. ג'קי לוחש לי שזה חבר טוב של דורון, שנהרג. אני מתבוננת בו ארוכות ומבינה שהכתפיים שלו רועדות. איש גדול ומבוגר (מבוגר, במונחים של אז, כמובן. הוא היה אולי בן 24), יושב ובוכה בשקט לתוך בקבוק הבירה שלו. 

הלוואי והייתי זוכרת מה היה תהליך ההתפתחות של הדברים אבל תמונות הסטילס לא מספרות את מה שהדיסק און בריין בחר לשמוט על רצפת העריכה של ההסטוריה הפרטית שלי, אז התמונה הבאה היא של האיש הגדול ששמו, אני כבר יודעת בשלב הזה, הוא גיל, ושלי, עוד באותו ערב, בדירת הרווקים הקטנה שלו בשכונת הדר, שותים יין זול (שברתי את הכוס בטעות, את זה אני זוכרת) והוא מספר לי שהוא אומן, מראה לי עבודות שלו, מספר על העבודה הזמנית שלו במתחם מנופים ליד הנמל, שנים ארוכות אחר כך, כשאסע שם, אמשיך לזכור את הדימוי שהשתמש בו, חרגולי ענק. 

ואז אנחנו שוכבים.

באיטיות, בעדינות, מרוכזים בעצמנו, בידיעה שיחסי המין חסרי העתיד האלה נועדו לאפשר לשנינו מעט תחושת קיום מגולמת בבשר בתוך הכאוס המטורף שהתחולל בנשמותינו ברגע ששנינו הבנו (בעזרתו של דורון ברוך הכשרונות, שברגע אחד השאיר את עתידו מאחוריו) שלחיים האלה יש סוף. אני לא חושבת שראיתי את גיל שוב. 

אחר כך הפאב נסגר ונפתח בשם אחר במקום אחר. ושוב. תקופה ארוכה עוד הגעתי בקביעות אל מה שהיה עוגן חיי, אבל עם הזמן אני גם כבר עברתי לנדוד על ציר חיי שלי, בין ערים ובין אנשים. עזבתי את העיר הזו שהיתה לי ספוגה מדי בזכרונות חיי כדי להתחיל מחדש במקום אחר, רחוק, ולגלות שהמרחק הצמיח בי סוג של געגוע מתוק אל רחובותיה התלולים. הפאב, שהיה בשלב הזה אפשרות לא ממומשת, הפך להיות לא רלוונטי לחיי הנוכחיים. כמוסת זמן של חריפות ומתיקות והצפה רגשית שאולי עדיף לא לפתוח. ורק חרגולי הענק כשאני עוברת בדרך משם להיכן, מושכים בגופם הכבד, העצום, את החוט הדק בין עכשיו לאז.