״אַשְׁרֵי הַזּוֹרְעִים וְלֹא יִקְצֹרוּ
כי יַרְחִיקוּ נְדוֹד.״
ימים של פרידה, שוב- פרידה. אני חושבת הרבה על המילים האלו של אברהם בן יצחק, ועל כך שלמרות שהמשפט הזה היה עבורי מפוענח מן הרגע הראשון שראיתי איתו, דווקא הפרידה הנוכחית מאפשרת לי להתבונן בן שוב ולמצא בו הדים שלא ראיתי קודם לכן.
מאיזו עמדה יוצא האדם שזרע, ומרחיק נדוד?
האם הוא לא מוטרד ממה שהשאיר מאחור? מה הוא חושב על בעלות? על נוכחות? והאם יכול להמשיך ולהתקיים בכל זאת סוג של קשר בינו ובין החומר יציר כפיו שנובט ומלבלב בשדה שהושאר מאחור?
והשדה? מה מרקמו תחת רגלי תחת רגלי ההולך? האם הוא מוצק? האם הוא בוצי? האם מתקיימת בו גדולתה של ברכת הדרך או מרירותם של הנותרים מאחור?
אשרי השדה שיכול להיפרד מאהוב לשלום. אשרי היכולים לתת את ליבם ולהמשיך ללכת.
כאן, עכשיו 