זה היכה בי בטיול השנתי של הבת.
יומיים של מסע במדבר, לצד חבורה גדולה של ילדים בכיתה ה וקבוצה קצת יותר קטנה של הורים מלווים וצוות,
כשפתאום הבנתי שאני כבר הרבה זמן לא לובשת את הדבר הזה שנוח לי בתוכו. הפור הזה שהיה לי בזכות התפקיד המקצועי שלי, בזכות המעמד שלי. הוא נהג להגן עלי גם במקומות שבהם לא הכירו אותי. אני ידעתי מי אני. אני הייתי זו. הכל היה בסדר. זה היה מאד מגונן.
אבל חצי שנה של פירוק איטי של כל הזו, בעקבות מעבר למקום עבודה חדש, בעקבות הימצאות במרחב שיש בו הרבה יותר אי ידיעה מאשר ידיעה.
לקח לי חצי שנה של תסכול בשביל להבין שאני מחפשת את הכוח המגן של נערצת. זה מה שהייתי במשך יותר מדי שנים. הרבה יותר מדי אנשים נתנו לי את המעמד הזה בחיים שלהם. היתה צריכה להגיע אחר כך חצי שנה של תסכול הולך וגובר עד שאבין שאין ״נערצת״. זה מאד מפחיד. לא להיות מוגדרת ע״י הדבר שהגדיר אותי במשך שנים. ונערצת זה לא סתם.
אחרי שאיבדתי את זה, אני שוב לא מובחנת בהמון. אין לי זכות קדימה על כלום. אף אחד לא חושב היום שאני מוכשרת באופן יוצא דופן במשהו וגם במקום שאותו עזבתי לפני חצי שנה, נערצת ככל שהייתי, כבר המשיכו בלעדי.
אני מוצאת את עצמי מנסה להתבונן על עצמי מבחוץ, כדי לנסות ולהבין מה נותר שם, אחרי שההגדרה הלכה. כמובן שזה מגביר את החרדה.
אבל אני נאמנה לחרדה הזו. נותנת לה להכות, נעה עם הגלים הכואבים שהיא מייצרת לי בגוף. זה מה שיש עכשיו. זורקת את העטיפה של אני לא מספיק מוצלחת, אני פחות בולטת, אולי אני לא מוצאת חן. כל אלה לא חשובים. הרי באותה קלות הם יכולים להתחלף בנערצת. הם זרם התודעה שלי שמנסה למצא מוצא מהמקום הזה של היות לא מוגדרת.
ובקצה הזה של הויתור על האחיזה, בשיא של ההישענות לאחור לתוך החרדה הזו, ישנו שקט קטן. קשה לי להסביר, אבל אני יודעת שהוא שם. אני יודעת שהוא התדר הנכון. הוא נימה דקה של חמלה חובקת כל.
אני לומדת להקשיב.
כאן, עכשיו 