אני מניחה זו לצד זו את שתי הפרידות.
מפרידות ביניהן שנה ומספר חודשים בודדים.
אז הייתי עץ נעקר על מנת להישתל במקום אחר,
אבל בסופו של דבר, לא נשתלתי.
אלה היו שנה ומספר חודשים בודדים של ללמוד איך זה אפשרי להיות נוכח, מבלי להצמיח שורשים.
אני נפרדת בטוב. בהתמלאות הלב. הקשר שלי אל המקום הזה היה עשוי כולו באמצעים של כאן ועכשיו, כמוהו כך גם הפרידה. אני מתפעלת מהיופי של הפרידה הזו. לא ידעתי שכך אפשרי בכלל. פרידה משמעותית שאין בה מנוסה ואין בה עקירה והיא כל כולה נוכחות עד הרגע האחרון.
אני שוב חושבת עד כמה הזמן הזה היה חשוב ולו בשביל הלמידה הזו.
אני זזה אל המשבצת הבאה. החרדה פוחתת. אני לא משקה אותה ולא נותנת לה מכליי. שתלך. שתשוב. אני לא היא. אני גם לא הפרידה. אני לא המקום הזה. אני לא המקום הבא. אזני כרויות למנעד העדין של הרצף שנוצר ע״י חיבור כל רגעי הכאן והעכשיו.
כאן, עכשיו 