עד כמה אנחנו מאפשרים לעצמנו להיות מוגדרים על ידי דברים שמחוץ לנו. הרי להיות מוגדרים על ידי המחשבות שלנו, על ידי הרגשות שלנו, זו טעות שיש בה הגיון רב.
אבל בתקופה הזו בחיי, שמורכבת כולה ממעברים, אני פתאום שמה לב לכל הדברים שאני מאפשרת להם להגדיר אותי ומופתעת לגלות שהרדיוס שלהם הוא רחב מאד. הרבה מעבר לגבולות עצמי.
למשל, למיקום ואפילו למרחב הפיזי של מקומות העבודה שלי יש משמעות שזולגות היישר לתוך המרחב הפנימי שלי, ומטעינה אותו במשמעויות שנקשרות לתפיסת העצמי שלי.
שמתי לב לזה, כשנסעתי השבוע למקום העבודה החדש והרגשתי איך המיקום המאד ייחודי שלו בשולי העיר הזאת מצליח למקם אותי גם כן בסוג של תחושת שוליים פנימית. היום אני יכולה לסמן את זה. אני לא יכולה למנוע מזה לקרות אבל אני כן יכולה להצביע על התופעה הזו לעצמי. למרקר אותה.
מסתבר שמעברים מרובים יוצרים מציאות שבה אפשר להסתכל על הקושי הרב (שישנו, ודאי שישנו) ולדעת, שזה שהוא פה עכשיו, במלא עצמתו, לא אומר שום דבר על קביעות. וכל הסיכויים, הם שמחר (או מחרתיים. או בעוד שבועיים. או בעוד חודשיים) הוא כבר לא יהיה פה. נוכח ככל שיהיה עכשיו, עצמתי ככל שהוא עכשיו, באותה עצמת ודאות הוא גם בן חלוף.
אבל
אני גם יודעת לזהות את החלקים החיצוניים והפנימיים שכמהים לתפוס צורה של קבע בתוכי.
אני מסמנת גם אותם, אבל יודעת שהמרחקים יתקצרו, הזליגות יתארכו ובסופו של דבר, כמו ארון שהולך ומתמלא בחפצים שאין בהם שימוש אבל ממלאים את כל נפחו, אני שוב אהיה מוגדרת על ידי הרבה מאד דברים שאין בינם וביני כלום, חוץ מקביעות מתמשכת.
במובן הזה, התזוזה היא ברכה חד פעמית, גם אם זמנית, גם אם כואבת. והיא גם שיעור חשוב-גם אם זמני- בניקוי ארונות הנפש.
כאן, עכשיו 