ושוב, חרדה. ושוב, לילות של שינה טרופה וקרעי חלומות על העבודה. מזהה את המתח הגבוה שלא תלוי בי. יש ריבוי משימות אמיתי. מזהה גם את המקומות שאני מתקשה לשים גבול אלא מתמסרת לעוד ועוד מהמתח הזה. לא כי אני רוצה עוד ממנו אלא כי משהו בי חושש שהבחירה לותר על משימות נוספות תחשוף בפני עצמי וגם בפני אחרים את העובדה שאני קורסת תחת עול המשימות.

קשה לי. שוב התקפי חרדה בלילות, שוב כאבי בטן ובחילות. 

אני מנסה להזכיר לעצמי שזה מקום עבודה. שכמו שנכנסתי לתוך זה כך גם יש דלת יציאה. ששום דבר הוא לא יהרג ובל יעבור. 

ואני עושה מדיטציה בכל בוקר. לפעמים זה מחזיר לי את היכולת לנשום. לא הבוקר. 

ולכן כותבת. כי יודעת שיש נקודת מבט שאם אני אצליח לטפס ולעמוד עליה, הדברים יחזרו לגודלם המקורי. אם אצליח לצאת החוצה ולהתבונן פנימה, יש שם מרחב גדול של נשימה נקייה, ארוכה, עמוקה. יד שם את הצלילות של ההשתהות וההתבוננות. 

איכשהו היום לא הצלחתי למצוא אותה במדיטציה. לא הצלחתי לחזור מהנדידה של המחשבות אל המשימות השבועיות שהשבוע הזה מטיח בפני. 

אז עכשיו עושה את זה:

העולם הוא גדול. מכיל בתוכו אותי ועוד מאות אלפים, אולי מליונים כמוני, שלא מצליחים להירדם, שמתהפכים במיטה, שמשימות המחר רודפות אותם לתוך הסדינים הפרטיים שלהם. אני נותנת לאי השקט הזה מקום בתוכי, מקרבת אותו אלי, מעבירה אותו דרכי כדי להתמיר אותו בחמלה, ביכולת לתת לדברים לקרות ולדעת שהצרות של כאן ועכשיו הן רחוקות מלהיות התמונה הגדולה. ולהצליח להרגיש את זה. זה לא מה שמגדיר אותי. ליצור מרחק כלשהו ביני ובין הדברים האלה. לדעת שהכל בסדר. שהכל באמת בסדר. כשלון או הצלחה הם מסמנים של תרבות, אין להם קיום אמיתי משל עצמם וממילא הם רחוקים מלהכיל בתוכם את רוחב הראות שנחוץ בשביל לקבוע אותם. 

אז אפשר לוותר על זה. 

ואפשר פשוט להמיר את זה בידיעה שאנחנו עושים מה שאנחנו יכולים לעשות. שאנחנו ממילא רק חלק קטן מאד מעולם שלם. שרוב הקביעות נעשות בלעדינו. ולשחרר. ולהרגיש איך הרוח והבוקר והאויר הקר שלא אופייני בכלל לסוף יולי, והשמיים האפורים והקולות ההולכים ומתגברים של עיר מתעוררת וחוזרת לגהץ את האספלט שלה בקבוצות שוהציפורים מוסיפות את שלהן וריחות של בוקר ואני. חלק בלתי נפרד מכל זה. 

בוקר טוב.