אנא קרא לי בשמותי האמיתיים / טיך נהאת האן

אל נא תאמר שמחר אעזוב-

אפילו עכשיו אני עדיין מגיע.

הבט פנימה: בכל רגע אני מגיע

להיות ניצן על ענף אביב,

להיות ציפור זעירה עם כנפיים דוממות- שבירות

לומדת לשיר בקיני החדש,

להיות זחל בליבו של פרח,

להיות יהלום המסתיר עצמו באבן.

אני עדיין מגיע, כדי לצחוק ולבכות,

לפחד ולקוות.

המקצב של ליבי הוא הלידה והמוות

של כל מה שהוא חי.

אני שפירית בתהליך שינוי צורה

על פני הנהר.

ואני הציפור

הצוללת מטה לבלוע את השפירית.

אני הצפרדע השוחה בשמחה

במי האגם הצלולים.

ואני נחש העשב

המזין עצמו בדממה בצפרדע.

אני הילד באוגנדה, כולי עור ועצמות,

רגלי רזות ככפיסי במבוק.

ואני סוחר הנשק,

המוכר נשק קטלני לאוגנדה.

אני הילדה בת השתים עשרה,

פליטה בסירה קטנה,

המטילה עצמה לתוך האוקיאנוס

אחרי שנאנסה בידי פיראט ים.

ואני הפיראט,

ליבי עדיין אינו מסוגל

לראות ולאהוב.

אני חבר בפוליטבורו,

עם כוח עצום בידי,

ואני האיש שנדרש לשלם

את ״חוב הדם״ לעמי,

גוסס לאט במחנה עבודות כפייה.

אושרי הוא כמו אביב, כה חמים,

שהוא גורם לפרחים ללבלב על פני הארץ.

כאבי הוא כמו נהר דמעות,

כה עצום עד שהוא ממלא את ארבעת

האוקיאנוסים.

אנא קרא לי בשמותי האמיתיים,

כך שאוכל לשמוע את כל בכיי וצחוקי באחת,

כך שאוכל לראות שכאבי ואושרי הם אחד.

אנא קרא לי בשמותי האמיתיים,

כדי שאוכל להתעורר

ודלתו של ליבי

תוכל להישאר פתוחה,

דלת החמלה.